ללמוד לעולם שעוד לא קיים או בחינה מחודשת של עקרונות הכלכלה...

מוגדרת כמגמה בהִתחַזְקוּת 2025 - 2029

הכלכלה המסורתית אינה נעלמת ביום אחד. היא נסדקת לאט, דרך חוב ציבורי תופח, פערי עושר מתרחבים, מקצועות נשחקים, ודור צעיר שמבין שהמסלול המוצע לו אינו מאפשר יציבות כלכלית שהייתה מובנת מאליה להוריו. במשך דורות הסיפור היה ברור: ללמוד, לקבל הסמכה, להשתלב בעבודה יציבה, להתקדם, לפרוש. מסלול מסודר, כמעט תעשייתי. הבעיה היא שהמסלול הזה נבנה לעולם שבו השינוי היה איטי יותר, הטכנולוגיה הייתה כלי עזר, והקריירה הייתה קו יחסית ישר.

המשבר הנוכחי עמוק יותר ממיתון רגיל.

הוא חושף בלבול רעיוני גם בקרב מי שאמורים להסביר למדינות איך לנהל כסף.  לדוגמא, לפי ה-  MMT -  Modern Monetary Theory  תיאוריה מוניטרית מודרנית, מדינה שמנפיקה את המטבע שלה, אינה מוגבלת בתקציב כמו משק בית רגיל. היא אינה חייבת “לחסוך לפני שהיא מוציאה”, משום שהיא יכולה ליצור כסף כדי לממן צרכים ציבוריים רחבים. הגבול האמיתי, אינו כמות הכסף אלא מצב הכלכלה: אם יש עובדים, מפעלים ומשאבים שאינם מנוצלים, המדינה יכולה להשקיע בלי בהכרח ליצור אינפלציה. אבל אחרי הקורונה, התברר שלרעיון הזה יש גבולות, וכסף שנוצר בקלות עדיין פוגש מציאות של מחירים, מחסור, אמון ציבורי ויכולת ייצור.

בפועל, העניין העמוק הוא שהעולם הישן כבר לא מספק מפה אמינה, והמפה החדשה עדיין נכתבת.

הקפיטליזם ידע להשתנות בעבר כאשר בעקבות משברים. בשנות השלושים, אחרי השפל הגדול, מדינות רבות, הבינו שהשוק לבדו אינו מצליח להחזיר יציבות והממשלות התערבו באופן פעיל יותר: השקיעו בתשתיות, יצרו מקומות עבודה, פיקחו על המערכת הפיננסית ובנו רשתות ביטחון לאזרחים. בשנות השבעים והשמונים הגיעה תשובה אחרת: פחות מעורבות ממשלתית, יותר הפרטה, פתיחת שווקים ואמון גדול יותר בכוחו של השוק החופשי. בפועל, בכל פעם שהמערכת הכלכלית נתקעה, היא נאלצה להחליף כללים, וגם עכשיו נדרש שינוי כזה. אבל הפעם הוא לא יגיע רק מממשלות, בנקים מרכזיים או תאגידים. הוא יגיע גם מאנשים שילמדו מהר יותר, אישי יותר ומדויק יותר, ויידעו להתאים את עצמם למציאות כלכלית וטכנולוגית שמשתנה תוך כדי תנועה.

כאן בדיוק נמצא החיבור לחינוך טכנולוגי וללמידה בהתאמה אישית.

בעולם שבו בינה מלאכותית ואוטומציה משנות מקצועות בקצב חסר תקדים, ידע שנרכש פעם אחת כבר אינו מספיק לחיים שלמים. למידה בהתאמה אישית אינה פינוק חינוכי; היא תשתית הישרדותית. היא מאפשרת לאדם ללמוד לפי קצב, סקרנות, חולשות וחוזקות, ובמקום להידחק לתוכנית אחידה שנבנתה לממוצע שאינו קיים היא מחזירה אחריות ללומד: לא להמתין שיוגדר עבורו העתיד, אלא לבנות לעצמו יכולות של הסתגלות, בחירה ושיפוט.

החינוך הטכנולוגי חשוב המציאות זו מאחר והוא מלמד להבין מערכות: מה כלי עושה, מה הוא מחליף, מה הוא מעצים, ומה הוא עלול להסתיר. מי שמבין טכנולוגיה אינו רק משתמש  אלא  שותף בעיצוב הכיוון שלה. בעולם כזה, היתרון לא שמור למי שיודע הכול, אלא למי שיודע ללמוד מחדש שוב ושוב ושוב. זו מיומנות כלכלית לא פחות משהיא מיומנות חינוכית, והיא תהפוך למדד חדש של חוסן אישי, מקצועי וחברתי. ושוב... דווקא בעת שכללים ישנים מתערערים, נפתחת הזדמנות לזהות כיווני התפתחות חדשים, לפתור בעיות חדשות, ולבנות ערך בעולם שעוד לא קיבל שם.

המידע מסתמך על  Futures Platform